משלוחי אלכוהול, בירה ויין באינטרנט

0

0 ₪
סל הקניות שלי

סל הקניות שלך ריק

מבוא לבירה



שיכר הבירה הוא תוצאה של תסיסת שעורה, חיטה או דגנים אחרים על ידי שמרים, ובישולם עם מים וצמח הכשות. עדויות ראשונות לתחילת דרכה של הבירה באזור המזרח התיכון; מסופוטמיה ובהמשך במצריים העתיקה, מתוארכות לכ- 6000 שנה לאחור, כשככל הנראה, תורת בישול הבירה קדמה אף להופעת הלחם עצמו. המצרים הקדמונים נודעו כמומחים לייצורה, כשהמשקה נצרך בכל בית ובכל גיל, למטרות הנאה ורפואה כאחד. בימים ההם, אז צמח הכשות עוד לא היה מוכר, נהגו לתבל את שיכר הדגנים בתוספים שונים כגון דבש, תמרים וג׳ינג׳ר. כאלפיים שנה לפני ספירת הנוצרים, נדדה הבירה גם לאזור סוריה וצפון ישראל.
בימי הביניים קיבלה הבירה את שמה כפי שהוא מוכר כיום, מתוך המילה הלטינית bibere, שפירושה לשתות. עם התפתחות האיסלאם וכתוצאה מכך - מעבר ייצור הבירה למרכז אירופה, ובהיעדר פירות טריים ומקורות מים נקיים, הפך שיכר הדגנים למקור מזון עיקרי המעניק הן תחושת אנרגיה והן בסיס רגיעה ופורקן בתום יום עבודה. ראשוני מבשלות הבירה קמו בקרב המנזרים של אותם ימים, כאשר הנזירים, שהפכו את תהליך בישול הבירה למומחיות, נהנו ממנה כמקור הכנסה, אמצעי תשלום וכמזון נוזלי בימי הצום.
השימוש בצמח הכשות, מרכיב התיבול החשוב והעיקרי בבירה, החל בבוואריה של המאה השמינית והמשיך מאוחר יותר לאנגליה, כשמבשלי הבירה הבינו שבלעדיו טעמו של המשקה פשוט לא יהיה אותו הדבר.
במהלך אותו זמן, קמו באנגליה ״בתי אייל״ משפחתיים רבים בצידי הדרכים, שהיו למעשה תחנות רענון לעוברים בהן. אותם בתים היוו מקור הכנסה עיקרי למשקי הבית, והבירה הוגשה לעוברים והשבים בחדרים מיוחדים שהוקצו למטרה. עד לשנת 1630 היה מספר בתי האייל גבוה עד כדי כך שנוצר באותה תקופה מחסור חמור במזון, שכן רב התבואה שנאספה הוקצתה לייצור האייל. 
תעשיית בישול הבירה כפי שהיא היום על מגוונה העצום, החלה ככל הנראה עם חקיקת ״חוק טוהר הבירה״ (ריינהייטסגבוט) על ידי וילהלם הרביעי, דוכס בוואריה, בשנת 1516. על פי חוק זה, ומאותו רגע ואילך, תוכל הבירה להכיל מרכיבים אלו בלבד: לתת שעורה, מים וצמח הכשות (בהמשך נוספו גם שמרים). אך פריצת הדרך הגדולה באמת הגיעה כ-300 שנה מאוחר יותר, כשבמהלך המאה ה-19 עברה הבירה כברת דרך ארוכה מאוד, בזמן קצר מאוד, והפכה סופית למוצר הנפוץ, האהוב והפופולארי שהיא היום; שנת 1810 היא השנה בה החלה מסורת ה״אוקטוברפסט״, לאחר שחתונתו של נסיך בוואריה הפכה לחגיגת בירה של שבועיים, והזוג החליט לקיים את הפסטיבל גם בשנה שבאה אחריה. מספר שנים לאחר מכן, זוהו השמרים לראשונה על ידי הכימאי הגרמני מאייר והוא זה שנתן להם את שמם (באותו פרק זמן גם התפתחה שיטת בישול בירות הלאגר), ועם ההתחקות אחר פעולת השמרים והבנת תהליך התסיסה לעומקו על ידי לואי פסטר בשנת 1857, הצליחו מעבדות קרלסברג בגרמניה, באדיבותו של הפילנתרופ ג׳.כ. ג׳ייקובסון, לבודד את השמרים האידאלים לייצור בירה, והעמידו את פריצת הדרך המדעית לראשות הציבור.
ההתפתחות המדעית והטכנולוגית הכמעט מיידית בדרכי הכנת הבירה, הביאה עימה כמות לא מבוטלת של מבשלות ייצור ושיווק מסחרי, ובשחר הפיכתה של בירה איכותית במחיר נמוך לזמינה כל כך, החלו ההמונים להפסיק לייצר בירה בייצור בייתי. הבירה החלה משווקת בחביות עץ, בבקבוקים וגם בפחיות, כשחבית הבירה העשויה ממתכת, שהגיעה בשנות השישים, הפכה את חווית השתייה החברתית בפאב למהנה וממכרת יותר מאי פעם.

Find us on Google+