משלוחי אלכוהול, בירה ויין באינטרנט

0

0 ₪
סל הקניות שלי

סל הקניות שלך ריק

ריוחה בטעם של פעם

מסע טעימות במנהרת הזמן של יינות ריוחה בספרד. אמיר שינמן גילה טעמים נפלאים הטמונים ביינות שתססו עוד לפני שנולד. עם אוכל טוב, חברים טובים ויינות גדולים במחיר קטן, לא נותר לו, אלא להצדיע: "ויוה ריוחה!"

כתב: אמיר שינמן

פורסם במגזין יין וגורמה. לגליון האחרון לחץ כאן.

אומרים שקשה למצוא חברים טובים, וטובים שגם מפרגנים, הם ממש מצרך נדיר. הגיחה האחרונה שלי לאזורי היין בספרד, וריוחה בפרט, הייתה דוגמא להקרבה חברית מאין כמוה. חברי המפרגנים הבחינו שאני הולך ומאבד ממשקלי כתוצאה מאימוני למרתון אדינבורו. הם שקלו מה לעשות כדי לעזור לי "להחלים" כדבריהם... והציעו שמיד אחרי המרתון נפגש באירופה כדי לתקן את המעוות ולהחזיר לי נפח. יומיים אחר כך כבר כולם היו מכורטסים. כך קרה ששני אנשי הייטק ייקים ואורטופד ענק אחד שכבו על הגדר בשבילי, סבלו במשך שבוע שלם שלוש ארוחות ביום, אכלו טלאי וחזרזירוני חלב ושתו יינות מבוגרים, לעיתים בני חמישים, בכמות מופרכת, רק כדי לעזור לחבר להשתקם.

סוף מאי זה זמן נהדר לנסוע לאזורי יין באירופה. אזור ריוחה בספרד אהוב במיוחד. כולו גבעות מוריקות וכפרים קטנים אך לא תיירותיים עם עיר מחוז בשם לוגרוניו, אבל מרכז היין נמצא בעיירה מאובקת בשם הארו. יינותיה המסורתיים רומנטיים בעיני, אבל השאלה המרכזית הייתה עד כמה ממשיכים לשמור שם על מסורת היין ומה יכולת עמידתם מול השפעות העולם החדש ודרישת העולם ליינות מתוקים, מרוכזים  ועמוסי עץ צרפתי קלוי. כמו כן, שמנו לנו למטרה לטעום יינות עתיקים. מדריכי תיירים ויבואנים המארגנים סיורי יין לא יבינו זאת -  אבל כמי שנוסעים ליהנות, הקפדנו גם הפעם להגביל את הביקורים ביקבים לאחד ביום לכל היותר, על מנת להשאיר מספיק זמן לשלוש ארוחות ראויות ביום, שינה טובה, והכי חשוב – הכל באיזי, בקצב המקומי. 'מניאינה' גם טוב.

ריוחה של פעם מול הגל החדש

מספרים על ספרדי שנכנס לחנות יין בפאריס וביקש לקנות כמה יינות. המוכר הציע לו כמה בקבוקים הגיש לו אותם ואמר:"את הבורדו תשמור 10 שנים, את הבורגון 8 שנים, לפני שאתה שותה אותם". החזיר לו הספרדי את הבקבוקים ואמר לו: "תשמור אותם אתה 10 שנים, ואז אקנה אותם".

בריוחה, עד סוף שנות ה-80, היה נהוג להוציא לשוק יינות מוכנים לשתיה, אבל עם יכולת יישון ניכרת. עד לשיווק, נהגו לשמור אותם ביקב. נהוג היה ליישן את היינות מבוססי הטמפרניו במיכלים גדולים מאבן ו/או בחביות עץ אמריקאיות גדולות מאוד. ההקפדה על היגיינת החביות לא הייתה מן הגבוהות, מה שהעניק ליינות פעמים רבות ארומות 'מסריחות' שמשתלבות עם השומר, שורשים ומרקי ירקות שחובבי ריוחה ואני בכללם, מ כ ו ר י ם להם. יינות הגרנד ריזרבה היו יוצאים לשוק לפחות 5 שנים אחרי הבציר, אבל לעיתים אף 17 שנה אחריו. היינות היו בעלי חמיצות גבוהה, מעט ריכוז פרי יחסית, ובעלי יכולת התיישנות אגדית.

בספרד ובריוחה של היום, הפרקר-יזציה שהוצגה בסרט 'מונדווינו' תפסה בספרד,כנראה, לא פחות מבכל מקום אחר. יקבים רבים כבר לא מוציאים יינות בסיווג קריאנזה, ריזרבה  ושכמותם. בשנות ה-90 החלו יקבים כמו רודה, ארטדי ואחרים להפיק יינות מרוכזים, עשירים ומוכנים לשתיה שיתאימו למגמה העולמית ויתחרו גם ביינות ריברה דל דוארו השכנה. כיום כמעט כולם הלכו בדרכם, עושים לפחות יין אחד מודרני ורובם כלל לא עושים יין מסורתי. למה להתאמץ ולשמור בקבוקים, לייצר יינות אלגנטים, כאשר העולם מוכן לשלם יותר ועכשיו על פצצות פרי?

main_banner_SpainFall

Marques De Murrieta    

לוסיאנו דל מורייטה נולד בפרו ושירת בצבא בספרד ובלונדון. הוא למד יין בשירות המלך בלונדון וב- 1878 רכש את אחוזת YGAY. מאז המשפחה כאן. בשנתיים האחרונות יצא לי לטעום את הגרנד ריזרבה אספסיאל של היקב מבצירי 1978, 1985 ו-1987 (כמו גם צעירים יותר). בעוד ה-78' כבר מראה סימני גיל, ה-87' בשיאו, פשוט נפלא, אבל ה-85' עדיין לא הגיע לשיא וידרשו עוד מספר שנים לכך. מן המפורסמות היא, שבציר 1921 של היין הזה עדיין נשתה מצוין, ולכן הציפיות שלנו בביקור היו גבוהות. היקב נמצא בשיפוץ אבל גם כך הוא  יפהפה ומשקיף על נוף מדהים של כרמים וגבעות.

אלחנדרה האינטילגנטית החיננית קיבלה את פנינו ביקב, וניסתה לענות על כל השאלות שלנו. היא כמובן מדברת על הדגשת הטרואר ביין, אבל גם דיברה באופן פתוח על הצורך ביינות נגישים, טעימים, שמתאימים למגוון רחב של טעמים בעולם, כדי לשווק כמיליון בקבוקים בשנה. "האם הפכתם למודרניים? האם המטרה היא לכוון לטעם העולמי?". היא ענתה מסביב, אבל השורה התחתונה היא שכן. למרות זאת, האספסיאל עדיין נשמר כאן כ-8 שנים בערך לפני שהוא יוצא לשוק, ולראיה בציר 2004,  שהוא האחרון שיצא.

טעמנו את ארבעת היינות שמייצרים כאן: ה- Cappelania הלבן מבציר 2007 , 100% ענבי ויורה מבציר ידני הפתיע לטובה, עם המון רעננות, פרי וגוף טוב. יין הריזרבה של היקב היה נחמד, לא יותר, ללא שום ייחוד, בין מסורתי למודרני, סתמי. הדלמאו לעומתו יין שופע, מודרני עם עץ מחבית צרפתית, נחמד. האספסיאל מבציר 2004 היה צעיר מדי, אבל בעל ריכוז פרי מצוין. אבל מסתבר שכבר לא מכינים אותם כמו שהכינו פעם, לטוב ולרע. לטוב – כי הבציר מדויק יותר, הסלקציה גבוהה יותר ובקיצור הפרי טוב יותר. לרע- כי לא ברורה יכולת היישון של האיזון המחודש הזה. הוא עדיין יין הדגל ובכ-30 אירו בספרד הוא מציאה. תוכלו לרכוש בדיוטי של ברצלונה או מדריד, אבל גם בישראל, מיובא על ידי חברת הכרם, מומלץ.

מסקנת ביניים: גם כאן רוב היינות כבר שונים, והאספסיאל הוא ששומר מעט על הצביון של פעם והיחיד שבאמת מעניין.

מרסדס לופז דה הרדיה מונטויה

לא, זה לא שם של לוחמת חרב מ"הנסיכה הקסומה" וכולנו התאהבנו בה מיד, במרסדס, הייננית ומהבעלים ביקב R. Lopez de Heredia, אחוזת Vina Tondonia - יקב משפחתי בסגנון של פעם. היא קיבלה  את פנינו לביקור מתוכנן קצר, שנמשך כמעט שש שעות... פשוט היה כיף ביחד. דון רפאל לופז דה הרדיה היה סטודנט יין חרוץ, שעקב אחרי מאמצי הצרפתים להביא יין מריוחה בזמן שהפילוקסרה תקפה את הכרמים שלהם בשלהי המאה ה-19. הוא הקים את אחוזת טונדוניה הנפלאה על מרתפיה המסועפים. היקב הזה הוא פשוט מסע למאה ה-19, מלא מרתפים עצומים טבעיים, עמוק מתחת לאדמה, אפלים וטחובים, עם תאים אינסופיים של יינות ממאה השנים האחרונות. ביקור חובה.

מרסדס, כבת 40, מלאת ידע וחן ופצצת אנרגיה, מסבירה על ההסכמה המשפחתית להמשיך להוציא יינות מתיישנים ומרגשים, לא להתפשר. הכבוד למסורת הוא גדול, והיקב מתגאה בשיטות הייצור שעברו בו מדור לדור. היא לוקחת אותנו לראות את האוסף המשפחתי הפרטי, לעינינו נגלה חדר עצום, מואר בנברשות, שקורי עכביש עולים מהן לתקרה. מסע לריוחה של פעם. הגיעה הטעימה ואיתה ההפתעה. "נפתח את הגרנד ריזרבה מבציר 1954, מהגדולים שעשו אצלנו אי פעם" אמרה, טיפסה לתא עצום וטחוב, ושלפה בקבוק עם פקק עטוף עובש. היא הביאה גבינות ונקניקים, ועל הדרך גם שני גרנד ריזרבה לבנים, מ-1991 ומ-1981.

   1954 Vina Tondonia Grand Reservaהפתעה מתחת לעובש

טקס הפתיחה ארך כ-15 דקות, כולל גילוף העובש והשעווה שעטפו את צוואר הבקבוק. ואז השעם, הפקק המקורי!, הוצא שלם, לאט לאט בעזרת פותחן דו רגלי מיוחד, והיה עדיין גמיש. היין נמזג לכוס, וצבעו המם אותנו. לא היו סימני גיל מיוחדים, היין צלול לחלוטין, אדום בהיר, אפילו לא מעט חום. כמי שמורגלים לטעימה עיוורת, כולם אמרו שהיו מנחשים שהאף של היין הוא של ריוחה קלסי משנת 1995... עם קצת פטריות וירקות שורש אבל גם דובדבן, ללא סימנים שלישוניים. בפה מדובר בחוויה מדהימה – דובדבן ותות, חמיצות נפלאה, מאוזן מאוד, בעל טעם מסיים ארוך מאוד, כ-45 שניות. אחד היינות הטובים שטעמתי מימי, הוא נטעם כיין בן 15, לא בן 50. למי שרוצה, ניתן לרכישה ביקב עבור סכום פעוט של כ-900 אירו.

הלבן של טונדוניה מבציר 1991  היה מצוין, צעיר בטעמו וריחו, התפתח מצוין בכוס, והוא אחד הגרנד ריזרבה הלבנים האחרונים שעושים בריוחה. ה-1981 הראה סימני גיל וחמצון, היה פחות טוב אבל עדיין נשתה יפה.

סיפרנו למרסדס על טעימת היינות מתיישנים שרכשנו כאן ובכוונתנו לערוך, ובכלל זה הגרנד ריזרבה שלהם מ- 1964 – אז היא מייד צלצלה לחברים שלה ממסעדת La Terete הקלסית ואישרה את הסכמתם שנביא איתנו תריסר בקבוקים. היא ציידה אותנו בפותחן שלה. איזו התרגשות. הביקור ומרסדס היו חוויה שלא נשכח, הזמנו אותה עם בעלה לביקור גומלין בישראל.

מצעד הוותיקים שלא פרשו לגמלאות

בבוקרו של אותו היום נכנסנו לחנות יין בריוחה. עמדו שם יינות משנות ה-90' וה-2000 לצד יינות משנות ה-50', ה-60' וה-70'. זה נראה לנו מסוכן לרכוש יין שעומד בחנות, בן 40 למשל. לפתע הבחנתי בשלט שמכריז על מבצע 12 בקבוקים ב-110 אירו, ממדף מסוים בצד, כשהתנאי הוא שתקנה לא יותר מבקבוק אחד מכל סוג. היו שם למשל בצירי 1982 ו-1970 של Muga Prado Enea Grand Reserva, ועוד רבים אחרים. כששאלתי את בעל החנות איך היינות במדף – הוא אמר שלפעמים טובים, לפעמים לא... החלטנו שנקנה 12 בקבוקים ונפתח באותו ערב, בכ-10 אירו לבקבוק מה כבר יכול להיות? אפילו אם בקבוק אחד יהיה טוב יצא לנו טוב,  בטוח שתהיה זו חוויה.

הגענו למסעדת La Terete – בלב הארו, מעוז קלסי של טלאי חלב צלויים טעימים, מקום פשוט ולעניין. סידרנו את 12 הבקבוקים כמו שאתם רואים בתמונה. ידענו שבני, אורתופד מנתח בשגרה, וחולץ פקקים עתיקים בחירום, ידע לטפל בהם. בני חלץ בשלום את כל הפקקים!! וניגשנו למלאכת הטעימה.

קשה להאמין, אבל 6 יינות היו מצוינים, 4 לא משהו ו-2 כבר מתים. עסקה מדהימה. להלן רשמי הטעימה:

המצטיינים:

R Lopez Heredia, Vina Tondonia, Grand Reserva 1964 – 64' היא שנת בציר המאה בריוחה ולא בכדי. היין הזה פשוט טעים, בעל צבע אדום-חום, תותים ודובדבנים בפה ובאף. יחיה עוד הרבה שנים, אבל נפלא עכשיו.

 Monte Real, Reserva, 1975 – יין ריזרבה נפלא וקלסי. ריוחה במיטבה, עדיין צעיר בטעם עם פרי מצויין.

Monte Real Grand Reserva, 1970 – גם זה בציר מצוין, והיין מצוין, אם כי כבר מראה סימני גיל בצבע ובטעם.

Rioja Campeador, Martin Lacuesta, 1970 – לא היו לנו ציפיות מהתוית הלא מוכרת הזאת, אבל יין טוב עם גוף מלא עדיין, מלא תותים וקצת וניל – טעים עם הטלה.

Federico Paternina, Grand Reserva, 1964 – פרדריקו מי? זה כבר מוגזם, יין לא מוכר, בן כ-50, ממדף בחנות יוצא כל כך טעים, מאוזן, טעם דובדבן אדום וחמצמץ.

כל השאר:

Bilbainas Reserva מבציר 1981 וה-Albina  של Riojanas מ-1978 היו טעימים למדי.

הקריאנזה 1968 של מוגה והארדנזה ריזרבה של לה ריוחה אלטה מ-1970 היו מתים לגמרי כצפוי.

 המוגה גרנד ריזרבה פראדו אנאה מ 1982 ומ-1970 היו לא טעימים, כנראה בקבוקים שלא נשמרו טוב.

בשל ריבוי הבקבוקים, נאלצתי לעבור בין שולחנות המסעדה ולהשקות את הסועדים, כולל הסברים בשפה שאני מחשיב כספרדית, עד תומם.

ריוחות גראן רזרבה למכירה באתר:

ריוחה קמפו וייחו גרנד ריזרבה - 2003ויניה ארדנזה רזרבה אספסיאל רזרבה 2005  מרקז דה קסרס, ריוחה גראן רזרבה 2008

זה לא יחזור? כל זה כבר איננו?

הטעימה הזאת הוכיחה שיינות ריוחה מתיישנים נפלא, משתבחים ומעניקים חוויה שבעיני קשה לטעימת יינות אחרים להשתוות לה. אולי  יינות פיימונטה... די ברור לי שרוב היינות המיוצרים כיום לא יתיישנו כך. ימים יגידו אם תחושותיי נכונות.  החשנו פעמינו למלון שלנו, Hotel Viura, בלב כפר נידח כ-15 ק"מ מהארו. המלון מעוצב בצורה יוצאת דופן, עם המון אמנות עכשיווית, הן בצורת הבניין והן בפנים שלו. ארוחות הבוקר מצוינות, המון פירות ואגוזים מהאזור, מומלץ בחום. אז זהו, בשלושה ימים בריוחה חווינו 9 ארוחות מצוינות (קשה.. קשה...) של טלאי וחזרזירוני חלב, אנשים חביבים, יינות מצוינים, והכי חשוב, טעם של ריוחה של פעם, שהולכת ונעלמת לה, נמוגה לעבר השקיעה.

כתיבת תגובה
Find us on Google+